החלטה בתיק סע"ש 26854-01-13

1.         בפניי בקשת המבקש (הנתבע) לחייב את המשיב (התובע), תושב השטחים,בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

טיעוני הצדדים

2.         נימוקי הבקשה, בתמצית, הינם כדקלמן:

א. סיכויי התביעה קלושים.

ב. תביעתו של המשיב נמחקה בעבר מחוסר מעש "בשל כשלים ומחדלים של התובע העולים כדי זלזול של ממש בהחלטות בית הדין" (סעיף 4 לבקשה).

            ג.  המשיב לא פועל דיו לקידום תביעתו, שעה שהמבקש נערך להגנתו, ומכאן החשש,           כי             התביעה תימחק מחוסר מעש פעם נוספת, ולמבקש ייגרמו הוצאות נוספות.

3.         המשיב ציין בתגובתו כי התביעה נמחקה בעבר מחמת העובדה שלא דיווח במועד לבית הדין באשר לתוצאות המשא ומתן שניהלו הצדדים במטרה לנסות ולסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי בית הדין, וכי ככל שלא פעל די לשם קידום תביעתו, עשה זאת מאחר והאמין בתום לב כי קיימים סיכויים גבוהים לכך שהצדדים יגיעו להסדר פשרה ביניהם. עוד ציין המשיב כי סיכויי התביעה טובים וכי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב.

דיו והכרעה

4.         בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 [דב"ע (ארצי)  נד/189-9 דניאל סוסנוביק - מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.         בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו. 

6.         ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU  (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : " פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).

7.         כמו כן, הזכיר בית הדין הארצי באותה פרשה את ההלכה לפיה בבואו של בית הדין לעבודה לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה, יביא כמובן בחשבון את המיוחד במשפט העבודה (דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל-הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כ"ט 391, 394).

8.         בית הדין הארצי לעבודה, אף ציין באותה פרשה, את ההלכה הפסוקה לפיה בית המשפט יעשה שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות ובמסגרת זו יבחן דרכים חלופיות להפקדת ערובה.

9.         עוד נקבע בפרשת אבו נאסר, בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה, וכי  יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד - כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר - נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

10.        בפרשת אבו נאסר נקבע אף חריג לכלל זה, לפיו במקרה בו התנהגותו של בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני- יהא מקום לשקול להטיל עליו ערובה.

11.        ומן הכלל אל הפרט.

12.        כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של המשיב תושב השטחים אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

13.        בחינת המקרה לגופו, מעלה כי עיקר תביעתו של המשיב סבה על מימוש זכויותיו הסוציאליות, הנובעות, לטענתו, מעבודתו וסיומה של עבודתו אצל המבקש. בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו נאסר, במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה, וכזו נמצאה בתביעתו של המשיב.

14.        המבקש אף לא העלה טענה ואף לא הביא כל ראיה לנזק העלול להיגרם לו מעצם ההתדיינות עם המשיב, ואף לא הצביע על טעם מיוחד אשר יקשה עליו להיפרע ממנו, ככל שיוטלו עליו הוצאות משפט.